תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז/ב

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא

זו אחת מאגדות הקשות ביותר, ואפילו נאמר כמו שכותב רבי אברהם בן הרמב"ם שלא הרג רבה לרבי זירא אלא עשה לו מכה על צווארו, גם זה קשה להאמין שישתכר רבה כל כך לעשות את הנבילה הזאת. אבל לעניות דעתי רצה רבה להראות למתאספים בדרך אחיזת עינים[1] איך יכולים להראות כאילו שוחטים את האדם אע"פ שבאמת מה שנראה כדם הוא רק מים אדומים. וידועה שתחבולות כאלה עושים על ידי קלות התנועה ביד[2] עד שיתדמה לאנשים שעשה שחיטה אבל כיון שרבה היה "מבוסם" קצת טעה ובאמת עשה חבורה על צוואר רבי זירא והצטרך להתפלל עליו שיחיה המכה[3].

ידועה שלדעת שלחן ערוך (יורה דעה ס"א, ב) על פי רש"י בגמרא (חולין קל"ד) כשנותנים מתנות כהונה, צריכים לתת לכהן שני פרקים של זרוע: האמצעי והעליון (וראה ב"דרך אמונה" להלכות בכורים ט, י"ח שאולי שיטת רמב"ם שהם פרק תחתון ואמצעי, אבל בכל עניין צרכים לתת שני פרקים). ומובא ב"מעשה רב" (ק"ג) לתלמידי הגר"א בשם רבם, שהוא סובר שצרכים לתת רק פרק אחד, והרבה אחרונים רצו לדעת מה באמת היה שיטתו, ואיזה פרק צריכים לתת לדעתו? אבל דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, והוא מסביר שיטתו בפירושו לתוספתא ידים בתחילת פרק שני, ודעתו שלדעת רבנן השוק הוא הפרק האמצעי של רגל, והזרוע הוא הפרק האמצעי של יד (ולדעת רבי יהודה לפי הסברו, השוק הוא פרק תחתון של רגל, כמו שהוא גם שיטה אחת בתוספות, מנחות ל"ז, ואינו ברור לי אם לדעת הגר"א רבי יהודה חולק גם לעניין זרוע, שהוא פרק תחתון של יד, או שהוא מודה בזה לחכמים שהוא פרק אמצעי). וכיון שלא הרבה לומדים תוספתא ידים רציתי להביא את זה.

אגב, לא הרבה יודעים מה פירוש בדברי הגר"א ליורה דעה (קפ"א, י"א) כשהוא כותב שהעיקר שמקום פאות הזקן הוא כדעת רש"י ושכן הוא בא"ר. כוונתו ל"אדרא רבא" שכך נקרא אחד מסוגיות הזהר בפרשת נשא, ושמה מובא פירוש רוחני בעניין "תיקוני" הזקן בעולמות רוחניות, אבל אגב לדעת הגר"א יכולים ללמוד משם איפה מקום הפאות בזקן שלנו.

בסוף החומשים נדפס כמה אותיות יש בחומש (304805) ובהרבה חומשים נכתבו גם מספרים הפרטים של כל אות ואות. במהדורת ארטסקרול נדפס פעמיים גם נוסח אחר: אצל אות צ ואות ר, וזה תמוה מאד כי כיון  שמספר כל האותיות ידועה לנו, יכולים לברר איזה נוסח הוא אמתי כדי שסך הכל יהיה 304805. ולכן נראה שנוסח אמתי הוא נוסח ראשון שיש 2925 אותיות צ 18125 אותיות ר.

אבל חוץ מכל זה מי שמנה האותיות טעה רוב פעמים[4], ויש לי במחשב נוסח התורה מדוקדק מאד אשר נתן לי פרופסור אליהו ריפס, שמשתמשים בו לחפש "קודים", ואני בדקתי ומצאתי טעיות במספרות הללו

א נדפס 27057 וצריך להיות 27059

ב נדפס 16344 וצריך להיות 16345

ה נדפס 28052 וצריך להיות 28056

ח נדפס 7186 וצריך להיות 7189

ט נדפס 1802 וצריך להיות 1804

י נדפס 31530 וצריך להיות 31531

ך נדפס 3350 וצריך להיות 3358

מ נדפס 14472 וצריך להיות 14466

ם נדפס 10623 וצריך להיות 10624

נ נדפס 9854 וצריך להיות 9867

ן נדפס 4257 וצריך להיות 4259

ע נדפס 11247 וצריך להיות 11250

פ נדפס 3976 וצריך להיות 3975

ף נדפס 834 וצריך להיות 830

צ נדפס 2925 וצריך להיות 2927

ץ נדפס 1067 וצריך להיות 1035

ק נדפס 4694 וצריך להיות 4695

ש נדפס 15596 וצריך להיות 15595

ת נדפס 17949 וצריך להיות 17950

ומצוה לתקן את כל המספרים[5].

אגב, כתוב בסוף פרשת מקץ שמספר תיבות שבה הוא 2025, וכמה ספרים[6] שואלים: למה נדפס מספר תיבות, אע"פ שבכל הפרשיות נדפס רק מספר הפסוקים? ומשיבים שזה רומז לחנוכה, שמספר נ"ר שמנה פעמים עולה 2000, ועוד 25 רומז לכ"ה כסלו. אבל כל זה טעות, ויש 2022[7] תיבות בפרשה זאת. ואני חושב שזה נשתרבב ממה שאולי בתחילה היו מדפיסים מספר התיבות גם בשאר פרשיות, ושכחו להשמיט את זה בדפוסים אחרונים, כמו שגם בשלחן ערוך חושן משפט נשאר בסוף סימן מ"ג מדפוסים קדמונים "ע"כ יום כ"א" (זאת אומרת מי שלומד כל השלחן ערוך בשלשים יום כמו שיעץ רבי יוסף קארו, מסיים פה הלימוד של יום כ"א[8]).

אוֹנוֹמָטוֹפֵּיָה נקרא כשהמילה מחקה את משמעותה. יש דוגמאות לזה בדברי חז"ל: רחם - העוף הנקרא בארמית שרקרקא זועקת כמו "שרקרק" (חולין סג[9].) הכלבים צועקים "הב הב" (זהר פרשת נשא, קכ"ד.) שהוא באמת קרוב להנבוח שהכלבים עושים.

אני רוצה להציע שגם שם עתיק של חודש מרחשון – "בול" נקרא כן מפני אוֹנוֹמָטוֹפֵּיָה.

חודש בול מוזכר בספר מלכים (א, ו, ל"ח). זהו שמו העתיק של החודש השמני[10]. כבר כתב הרד"ק[11] ששם החודש בול רומז שבאותו זמן יורדים הגשמים וגם ה"מבול" התחיל לדעת רבי אליעזר באותו חודש[12]. לעניות דעתי יתכן שגם משמעות מילת "בול" רומזת לבועות הנוצרות בשלוליות, המשמעים צלילות כמו "בול בול[13]".  

האם האשה צריכה לומר מוֹדָה אני או מוֹדֶה אני כמו שאומרים הגברים? ברור שבלשון הקודש בלשון הווה יש חילוק בין זכר לנקבה (לדוגמה בספר שמואל א, א, כ"ו אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת וכהנה רבות). עם כל זה ברוב סידורי אשכנז ואפילו בסידורים הנדפסים במיוחד לנשים (כמו סידור ארטסקרול הנקרא "אהל שרה") נדפס לומר מוֹדֶה (וגם בשאר מקומות :אני מאמין, הריני מוחל וכדומה הכל בלשון זכר).

ואני חיפשתי ומצאתי שכבר העירו על זה בשם רבי שלמה זלמן אוירבך (הליכות שלמה ב הערה 17) ואמר לב"ב שצריך לומר מוֹדָה, וכתוב שמה שכן נדפס גם בסידורי רבי וואלף היידנהיים שהיה מדקדק גדול בזמן החתם סופר. וראה גם בשו"ת שבט הלוי י,ח,א: "בענין מודה אני שהיא הודאה בעלמא תגיד כפי שרגיל לה בפה יותר, ובפרט דממילא יש עוד נוסח אחר כמובא מסדור רבי קופל זי"ע." וראה שם שאין זה נוגע למחלוקת ישנה אם נשים צריכות לומר שלא עשני גויה ושפחה כי גם לשון גוי ועבד כולל זכרים ונקבות.

 אחר כך מצאתי במשנה ברורה מהדורת "דרשו" (א, 16) שמביאים כן בשם הרב חיים קניבסקי, אבל הם כותבים בשם הרב יוסף שלום אלישיב שבברכת "אלוקי, נשמה שנתת בי" גם האשה תאמר מוֹדֶה. אני בדקתי במקור שהם הביאו בספר "פניני תפילה" מהרב בן ציון הכהן קוק, והוא כותב בעמוד ס"ח בשם הרב אלישיב: "כמו שהסבתא אמרה. כן צריך להגיד! נוסח לא משנים." ואני לא הבינותי טעמו, ואיזה "שינוי" שייך בזה, הלא אין נקודות בגמרא ובכלל אין לנו ידיעה מה היו אומרות הנשים בזמן חז"ל (שרק בזמן הראשונים התחילו לברר מה אומרת האשה במקום "שלא עשני אשה" ואם צריכה האשה להזכיר ברית בברכת המזון וכדומה) וגם "הסבתא" בדרך כלל לא ידעה עברית ודברה באידיש, אבל לנשים בארץ ישראל המדברות עברית, זה כמו זר נחשב. וכנראה אפילו לדעתו הגדולה זה נוגע רק לעניין ברכת " אלוקי, נשמה שנתת בי" שתקנו חז"ל אבל לא ל"מודה אני" שאומרים בבוקר ושאר בקשות שלא תיקנו חז"ל, ונראה שכן הבינו גם במהדורת "דרשו" שאין בחלוקת בעניין "מודה אני" שאומרים בבוקר בין הרב קניבסקי לחותנו.

מסקנת הדברים: לדעת רוב הפוסקים צריכה האשה לומר בקשות ותפילות בלשון נקבה שכן הוא על פי הדקדוק, ומצווה לתקן הסידורים, ולפי שיטת הרב אלישיב אין לה לשנות הנוסח בברכות שתיקנו חז"ל.

מפני מה אנחנו מדליקים נרות שבת י"ח[14] רגעים לפני השקיעה?

אני מצאתי מה שנראה לעניות דעתי רמז לזה בדברי חז"ל. ידועה מה שנאמר במשנה (שבת א.ז.):

שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה. עשרתם. ערבתם. הדליקו את הנר

מתי ראוי לו לאדם לומר את השלשה הדברים הללו? ודאי כשעוד יש זמן שאם לא כן מעות לא יוכל לתקן! כשהוא אומר "ערבתם?" צריך להיות עוד זמן מספיק לעשות את עירוב תחומין[15] שהוא בדרך כלל עד מהלך מיל מביתו שהוא לרוב הפוסקים מהלך י"ח[16] רגעים. אם כן כשהוא אומר מיד אחר זה: "הדליקו את הנר" זה הזמן הדלקה לכתחילה[17]!

  ואין לשואל: אם כן כשבאמת לא הניחו עירוב מי שנשלח לעשות את זה מתי יקבל תוספות שבת? נראה לי כיון שמניחים עירוב תחומין רק לצורך מצוה[18] אז הוא באמת פטור מתוספות שבת.

ידוע שלדעת רבי סעדיה גאון "זמר" הנזכר בתורה בתוך חיות טהורות (דברים י"ד, ה) – הוא ג'ירפה, וכך מביאים גם המילונים עברים מודרנים[19]. אבל נראה לי שדעת חז"ל היה אחרת ולדעתם זמר הוא קרוב למשפחת יעלים או אנטילופות ויש לי שתי ראיות לזה. אחד – בגמרא חולין פ. האומרת על "עזי דבאלא" (פירוש רש"י עזי הלבנון, באלא יער) דלמא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו. אם חז"ל חשבו שזמר הוא ג'ירפה, קשה מאד לומר שעזי בר יהיו ממשפחת ג'ירפה שאינם דומים להם כלל. הריאה השנית הוא  מתרגום משלי (ה, י"ט) שמתרגם המילה "יעלה" (אילה או אנטילופה, ראה מלבי"ם) – "דיצתא", והוא כמו שמתרגם אונקלוס מילת "זמר" – "דיצא".

 אגב, כבר הציעו שאפשר שהג'ירפה נזכרת בתורה בשם "תחש" (הוא נזכר לעניין כיסוי המשקן, וגם ביחזקאל (י, ט"ז) נזכר שעושים מעורו מנעלים), ומובא בשם רב שלמה צבי שיק שאולי שם "תחש" משורש "חש" מפני שג'ירפות באמת חיות שותקות, וגם המדענים מודים לזה.

ידועה שיש מחלוקת ישנה אם מה שאנו קוראים "אורז" בעברית היום הוא באמת מה שנקרא אורז בדברי חז"ל או לא, ונפקא מינא לעניין ברכה ראשונה. ומפני זה עד היום הרבה חסידים[20] משתדלים לאכול אורז רק בתוך הסעודה כיון שלדעת רש"י (ברכות לז) מה שאנו קוראים דוחן – הוא אורז. אבל רוב אשכנזים וספרדים נוהגים לברך מזונות על אורז שלנו וכדברי ערוך השולחן (ר"ח כ"א):

אורז הוא ריי"ז ודוחן הוא היר"ז ואף שיש שנסתפקו בזה אך עכשו נתברר הדבר שכן הוא ואין שום ספק בדבר

ולא כתב רבינו איך נתברר דבר זה, ואולי סמך על מה שבלשון ערבי  أرز ובלשון יוני  ὄρυζα ועוד בכמה לשונות נראה שאורז הוא מה שאנו קוראים אורז גם בעברית היום[21]. או אפשר שסמך על בדיקת הגר"א על פי גמרא בבא מציעה דף מ, המובא בספר "הגאון החסיד מוילנא" עמוד פ.

ואני מצאתי מה שנראה לי כראיה נוספת ממשנה במסכת שביעית בסוף פרק ב

מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית

ופרשו הר"ש ורע"ב: ממרסין באורז - משקין עפר האורז ומערבין אותו במים כמו נתנו לממרס ביומא [פ"ד מ"ג]

ותפארת ישראל הוסיף להסביר למה השתמשו חז"ל במילת "ממרסין", שזה מפני שאורז צריך מים הרבה מאד. לענ"ד זה ראיה על מהות האורז, שבאמת צריך מים הרבה משא"כ דוחן!

כתבו התוספות (עבודה זרה ל"ח) בשם רבי אברהם ב"ר דוד שעל אסור בישול עכו"ם לא גזרו בבית ישראל ושרבינו תם חלק עליו. שיטה זאת מובא בטור (יורה דעה קי"ג) בזה הלשון

וה"ר אברהם היה מתירם אם בשלם נכרי בביתו של ישראל דלא שייך בהו לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים ור"ת חולק עליו וכן נוהגין

גם כשרמ"א (קי"ג, ד) מביא ההיתר "בשפחות שלנו" לדעת הש"ך אפשר שכוונתו לא לשיטת הרמב"ן אלא לדעת רבי אברהם המתיר בבית ישראל.

וחשוב לדעת מי זה "רבי אברהם בן דוד"? נראה מגליון הש"ס שרבי עקיבה איגר[22] חשב שזה ראב"ד השלישי בעל השגות, ובעל ספר "בעלי הנפש" אשר מובא ממנו גם בתוספות יומא י"ח ותמורה י"ב. אבל קשה מאד לומר כן, כי חוץ ממה שלא נמצא זה בשום מקום בראב"ד אצלינו ולא מובא דבר זה בשם הראב"ד בשום ראשון אחר, ובפרט בראשונים שרגילים להביא שיטותיו, וגם קשה מאד להאמין שרבינו תם עצמו כבר ידע משיטות הראב"ד כדי שיחלוק עליו. עוד ידוע ששאר ראשונים אשכנזים מבאים דבר זה מרבי אברהם אבל לא מרבי אברהם בן דוד. לדוגמא מרדכי (סימן תת"ל) מביא שיטה זאת בשם רבי אברהם מאורליינש[23] ובתוספות הרא"ש (דף מ) ונמוקי יוסף (בסוף הפרק השני של ע"ז) מביא את זה בשם רבי אברהם דודו של ר"י, ובתוספות רבינו יהודה בר יצחק מבירינא מביא זה בשם רבי אברהם בן רבי יהודה בהר"ר יום טוב[24].

לכן נראה ברור שמילות "בן דוד" בתוספות המה טעות סופר או אולי היה עוד אחד מבעלי התוספות בשם זה, אבל אין זה ראב"ד השלישי, כי למה יביאו לחמם ממרחק אם היה שיטה זאת לפחות לאחד מבעלי התוספות בדור רבינו תם[25]?

---

[1] אע"פ שאפשר שיש איסור בזה, אולי היתירו בשביל שמחת פורים כמו שהתירו הרבה דברים, ראה אורח חיים תרצו:ח. גם אפשר שיש היתר כשאומר בפירוש שזה רק תחבולה, והכל יכולים ללמוד לעשות את זה, ראה שו"ת תשובות והנהגות א, תמ"ה, ושו"ת דברי יציב יו"ד נ"ז

[2] ראה רמב"ם ספר המצצות, לא תעשה ל"ב

[3] ראה גם הגהות יעב"ץ שהוא סובר שרבה באמת עשה את הכל בדרך אחיזת עינים, אבל אני סובר שלא עלה בידו ובאמת עשה מכה לרב זירא

[4] ואפילו באותיות שאין בהם שום מחלוקת בין חכמי המסורה כמו ח, ט, ע, פ, צ, ק וכדומה ובפרט איך באות ץ סופית טעו ב32. לכן אין לומר שהם מנו נוסח תימני ובפרט שבסך הכל כוונו יפה. וכן אין לומר שהם מנו קרי ואני מניתי כתיב, שהחילוק ביניהם ברובו באותיות ה, ו, י, א ורק בפרשת כי תבוא יש שתי תיבות שהקרי חלוק מהכתיב לגמרי.

[5] וכשאנו מדברים על טעיות אזכיר מה שראיתי בחומש "המאור" בראשית שכמה פעמים הדפיסו שין ימנית במקום שין שמאלית ולדוגמה בפסוקים 6:20, 33:1, 37:34, ואפשר שאין אדם יוצא כשהוא קורא הפרשה שמו"ת, שגיאות מי יבין.

[6] ארטסקרול מביא זה בשם "תורה תמימה" וספר המאור הגדול מביא זה בעמוד צ"ט בשם הגר"א ואני ראיתי זה בספר "בני יששכר" חודש כסלו מאמר י"ג

[7] ואין לומר שהיה לבעלי המסורה איזה שיטה שמה שאצלינו תיבה אחת אצלם הוא שתי תיבות, כמו לדוגמה שם כדר לעומר לדעת התלמוד הוא שתי תיבות, ראה חולין ס"ה ואנו כותבים תיבה אחת (וראה גם ביאור הגר"א, אבן העזר קכ"ט, נ"א) אבל בפרשת מקץ כל התיבות שיכולים לכתוב כשתי תיבות כמו פוטי פרע, כבר נכתבו ככה, ואפילו אם נאמר שתיבת אברך צריך לכתוב "אב רך", אפילו הכי יהיה מספר תיבות שבכל הפרשה: 2023

[8] ושכחו להשמיט דווקא פה מפני שהיה נראה להם שיום כ"א שייך מסוף ימי פסח שמדבר על זה בשלחן ערוך, ואולי גם בפרשת מקץ לא השמיטו מפני שהיה נראה שהמספר שייך לחנוכה

[9] ראה רש"י שם "כשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק", וראה תרגום הנקרא "תרגום יונתן" (ואינו ליונתן בן עוזיאל כידוע) ויקרא י"א, י"ח

[10] אנו קוראים אותו בשם הבבלי כמו שאר החדשים שעלו עמנו מבבל (ירושלמי ראש השנה ו.)

[11] שם וראה גם רד"ק על ירמיהו ג, ג

[12] אף על פי שהתורה אומרת שהמבול התחיל בחודש השני, באותו זמן היו מונים חדשים מתשרי, ראה תרגום יונתן למלכים (א, ח, ב) וכן כותב הרמב"ן בראשית ח, ה שרק אחר יציאת מצריים התחלנו למנות חדשים מניסן

[13] מעניין שגם באנגלית וגם ברוסית מילות אילו נראין כאוֹנוֹמָטוֹפֵּיָה bubble, буль буль

[14] כך נדפס ברוב הלוחות

[15] ראה רש"י ותוספות שבת ל"ד.

[16] אורח חיים תנ"ט:ב

[17] איני טוען שיש חיוב להוסיף שיעור מהלך מיל שבאודאי אין בזה חיוב גמור (ראה מ"ב רס"א:כב וביאור הלכה שם) אלא שיש בזה מצוה מן המובחר ואולי גם לחתחילה יש לעשות כן

[18] אורח חיים תט"ו:א

[19] אם כי קיימת גם מילה מודרנית ג'ירף, ולפעמים גם "גמל נמרים" שהוא תרגום מלטינית

camelopardalis

[20] ראה פסקי תשובות ר"ח, י"ב. אבל בשו"ת שבט הלוי (י, מג) מסיק שמעיקר הדין אין לחוש לספק כיון דסוגיא דעלמא שאורז הוא ריי"ז ועוד משום שלדעת כמה ראשונים גם על שאר דגנים צריך לברך מזונות.

[21] ראה גם רבינו מנוח על רמב"ם, ברכות ג, י, ובמעשה רב ע"א, וביאורים "אמרי שמואל" שם

[22] ביומא שם וגם בתענית כ"ה ונעלם ממנו שגם בתמורה י"ב התוספות מבאים בשם ראב"ד והוא באמת נמצא בספר "בעלי הנפש". (אגב, לדעתי מה שמובא בשם ראב"ד בתענית שם, אפשר שאין זה מהראב"ד, אבל בזה אין ראיה נצחית, ובפרט שתוספות בתענית מאוחרים מאד ומביאים אפילו טור)

[23] יש אומרים שהוא היה בן רבי יוסף בכור שור (ארטסקרול "ראשונים")

[24] ראה רב עובדיה יוסף, "הליכות עולם",שנה שניה, פרשת חוקת

[25] אבל ראה בשו"ת דברי יציב יו"ד, ל, שאע"פ שראה רוב הראיות שלי לא רצה לומר שיש טעות סופר בתוספות. וראה גם בטור הוצאת "מכון ירושלים" קי"ג, הערה ג, שהסכימו שאין זה ראב"ד, אבל מה שכתבו בשם "פורת יוסף" שזה רבינו אפרים, לא נראה לענ"ד כי כל הראשונים מבאים השיטה הזאת בשם איזה רבי אברהם